<h1>ארחות חיים הלכ' חליצה סימן א'</h1>
<h2>דף כד.</h2>
כתב הרמב"ם ז"ל מצות היבום או החליצה לגדול שבאחים שנאמר והיה הבכור אשר תלד וגו' מפי השמועה למדנו שאינו מדבר אלא (בגדול) [בבכור] שבאחין כלומר גדול שבאחים יקום על שם אחיו המת. [וזה] שנאמר אשר תלד משמע אשר ילדה האם ואין משמעו אשר תלד היבמה. לא רצה הגדול ליבם מחזירין על כל האחין. לא רצו חוזרין לגדול ואומרין לו עליך המצוה או חלוץ או יבם. ואין כופין היבם ליבם אבל כופין אותו לחלוץ. יבמה שאכלה שום או גרגיר וכיוצא בהן מדברים המרבין הרוק והיה הרוק זה מפיה אינו כלום עד שיהיה רוק (בעצמו) [מעצמו]. רקקה דם או שהיה שותת מפיה אינו כלום. אבל אם מצצה ורקקה כשר שאי איפשר לדם שנמצץ (כולו) [בלא] צחצוחי רוק. רקקה וקלטתו הרוח קודם שיגיע לנגד פניו [כגון שהיתה ארוכה והוא קצר אינו כלום. ואם אחר שהגיע לנגד פניו] אע"פ שלא הגיע לארץ כשר. וכן אם לא ראו הדיינין הרוק כשיצא מפיה כשר. חליצה מוטעת פסולה. כיצד כגון שאמרו לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה או שאמרו לו חלוץ לה שזו מצוה היא ואינה מפסדת לך כלום. ואם רצית אחר [כך] ליבם יבם וכיוצא בדברים אלו. אבל אם הטעוהו ואמרו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז או על תנאי כך וכך אע"פ שלא נתנוהו ולא נתקיים התנאי חליצה כשרה שהרי נתכוין לחלוץ. המוסר מודעא על החליצה חליצתו פסולה לפיכך ראוי לדיינין לומר לו בטל כל מודעא כדרך שעושין בגט. לחצוהו ישראל והכוהו עד שחלץ אם כדין עשו חליצתו כשרה. ואם שלא כדין עשו כגון שטעו או שהיו הדיוטות פסולה. ואם גוים אנסוהו מעצמן אם היה הדין נותן שיחלוץ (כשרה) [פסולה]. ואם שלא כדין אינה חליצה.
<h2>דף מט:</h2>
ובתשובה מצאתי על זה ואם יש בנים אין כאן ממזר שאין ממזר אלא מחייבי כריתות דאפילו ר' עקיבא מודה בשומרת יבם שאין הולד ממזר. וכן הבא על הנדה ועל הסוטה. ואם לא נודע קריעת המנעל עד אחר המעשה ב"ד לא עשה ולא כלום דהא איכא ריעותא לפנינו (ולא) ודמיא [להא] דאמרינן פ"ק דנדה [ב' ע"ב] מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע טמאות ולא אמרינן השתא חסר. ועוד ראיה מסכין שנמצאת פגומה דאמרינן [חולין י' ע"א] בעור נפגמה ולא במפרקת משום דאיכא ריעותא לפנינו ואף זאת בחזקת זקוקה עד שיודע לך במה הותרה. ולא אמרינן עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד הא לא דמיא אלא להא דאמרינן בפרק החובל [ב"ק צ"א ע"א] צללת במים אדירים ועלה בידך חרש וכו' דאיכא ריעותא לפנינו שהמנעל הוא קרוע. ע"כ מצאתי בתשובה ולא ידעתי מי השיבה.
<h2>דף קא.</h2>
מצות עשה לחלוץ ליבמתו שנאמר וחלצה נעלו מעל רגלו. צורת המנעל לרשב"א ז"ל צורתו כצורת בית הרגל שעושין מן הבגד לבתי שוקים אלא שהעקב הוא עור שלם והכל עור אחד ותפירתו מן הצד במקום אחד לבד וכן תפור למטה בצד הרגל ויש לו כעין צואר מנעלים שעושים הולכי דרכים ויש לו רצועה אחת וכורכין הרצועה שתי כריכות סביב צואר המנעל בשתי אזנים שתופרין בגופו של מנעל שנים מכאן ושנים מכאן ומעבירין הרצועה שתי כריכות באותן האזנים. ואין למנעל כף רגל שקורין שול"ה אלא כעין בית רגל שעושים לבתי שוקים שלנו ולא יהיה תפור אלא בעור.
סדר ענין חליצה לו ז"ל קביעות מקום גם באמירה שלשה וחמשה לפרסום ושלא יהיו קרובים. בד"א בישיבה ושניהן בעמידה, לדעת אם זו אשת המת, ואם זה אחיו, ואפילו קרוב ואפילו אשה מהימנינן. להכיר אם הוא והיא גדולים. לדעת אם יש שלשה [חדשים] שמת הבעל. לדעת אם יש סימנין ואפילו בסימן העליון די. שלא אכלה האשה. לשאול אם רצה ליבם או לחלוץ. להקרותה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי בלא הפסקה. להקרות ולא חפצתי לקחתה. להקנות לו הנעל. לחלוץ ברגל ימין יחף. ולומר לו הוצא לה רגלך. להדקו יפה. לקשרו ברצועות ב' קשרים זה על גבי זה. להסמך הוא לכותל ולהדק רגליו בקרקע. לחלוץ היא בידה הימנית בלא סיוע שמאל כלל. להתיר הקשרים ולשלוף הנעל מן העקב כלו. ותרוק לפניו רוק הנראה מפיה לעיני הדיינין. להקרותה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל. וכל העומדים שם עונין חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל ג' פעמים. לכתוב גט חליצה ולחתום ג' [ולכתוב] במותב תלתא כחדא הוינא. וקודם שיעשה כל דבר יבטל כל מודעי עכ"ל.
סדר חליצה (אל) [של] הר"י מקורב"ל ז"ל יבררו שלשה דיינין ויוסיפו עוד שנים עליהם כדי לפרסם הדבר. וצריך שלא יהיו קרובים זה לזה ולא ליבם ולא ליבמה ויאמרו נלך למקום פלוני לחלוץ דכתיב השערה וילכו וישבו שם. והיבם והיבמה יעמדו לכתחלה (כגון) [כעין] בעלי דינין אבל בדיעבד אם ישבו בשוה מותר. וישאלו אם יש שלשה חדשים ממיתת הבעל [מלבד יום שמת ומלבד יום החליצה] ואם זה הוא אחיו מאביו ואם היה בעולמו ואם זאת היא אשתו של מת. ואפילו קרוב ואפילו אשה או עבד נאמנין. וצריך שלא יהא אחד מן הדיינין גר ואם היתה אמו מישראל כשר. והגיה הר"ף ז"ל עליו וצ"ע בס"ג ע"כ. ויש אומרים בין מאביו בין מאמו. ויחקרו אם היבם בן י"ג שנה ויום א' ואם היבמה בת י"ב שנה ויום אחד. ואם הוחזקה בנשים או בשכנים די בכך [ואם הוחזקו בשכנים ואפי' מפי נשים סגי בכך]. וביאר הר"ף ז"ל כדאמרינן [הוחזקה] נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה. ומחזיקים לה בודאי. ע"כ. ויחקרו אם יש לה סימנין כגון שתי שערות (שבערוה או השערות שלמעלה באיש שערוה בכל מקום חוץ מן הזקן) [בבית הערוה ובאיש בזקן או בערוה וצריך גומות עם השערות ולפי שאין אנו בקיאין להכיר בגומות צריך רבוי שערות גדולות שוכבות או] הדדין שוכבין או מוטין וזו בדיקה של נערה יכולה להיות על פי נשים כגון דהוחזקה גדולה בשנים. ואם אין סימנין עד כ' שנה לאיש ונולדו לו סימני סריס אינו חולץ ולא מיבם ואם לא נולדו לו סימני סריס עד רוב שנותיו ממתינים לו. וכן האשה אם לא הביאה סימנין והיא בת כ' שנה ונולדו לה סימני אילונית דינה כזכר. ואחר כך ישאלו אם אכלה האשה שמא תרוק מחמת אכילה לפי שיש דברים המביאים רוק כגון תומא ורומנא וכיוצא בהן ובעינן וירקה בפניו מעצמה ולכך בעינן שתחלוץ קודם אכילה. וצריך שלא תרוק דם לבד אבל אם דם ורוק מעורבין יחד אין לחוש. ואחר כך אומר ב"ד ליבם אם אתה תחפוץ לחלוץ או ליבם ונותנין לו עצה הגונה לו ולה אם עצה טובה ליבם יועצין לו ליבם ואם עצה טובה לחלוץ כגון שהיתה ילדה והוא זקן יועצין אותו לחלוץ ע"כ. ואם [ירצה] לחלוץ מביאין לו מנעל וצריך שיהא בו רצועות מחוברות עם קשרים שקורין נואילש ולולאות להכניס [בהם] הקשרים וצריך לכתחלה שיהא המנעל שלו ושל ימין וצריך ליתנו ברגל ימין אבל של שמאל פסול אפילו הוא אטר. וצריך ליתנו ברגלו יחף ולא על גבי בתי שוקים דכתיב מעל ולא מעל דמעל. ומהאי טעמא [נמי] צריך שלא יהא ארוך עד למעלה מן הארכובה. וצריך לקשור הרצועות ויכניס הקשרים בלולאות למיהוי חליצה אלימתה. ותאמר האשה [בלשון הקדש] מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי ולא תפסוק בין ל"א ל-אב"ה שלא יהא משמע אבה יבמי ואין בו ו"ו "ולא כי אם לא בלא ו"ו והם שלש במסורת לא אבה י"י. לא אבה לי. ודין. וכן נמי לא יפסיק היבם בין לא ובין חפצתי. ויעמוד היבם אצל כותל או אצל עמוד כדי שידחוק רגלו בארץ. י"א שצריך לומר לו הוצא רגלך ואחר כך [תתיר] האשה הרצועות והקשרים מן הלולאות הכל ביד הימנית ולא תהא שמאל מסייעתה כדאמרינן בירושלמי [יבמות פי"ב ה"א]. והיכא שאין לה [יד] חולצת בשניה. ותהא שומטת המנעל מן העקב ותחלוץ כל המנעל והכל מעומד או מוטה אבל יושבת לא (אבל מוטה או יושב לא). ואחר [כך] רוקקת האשה רוק גדול הנראה לחמשה דיינין משעה שיצא מפיה עד שיגיע הרוק לארץ לפני היבם. ואם היא ארוכה והיבם גוץ וקולטתו הרוח קודם שיגיע לפני פניו של איש צריכה לרוק פעם שניה. ואח"כ קוראה בלה"ק ככה יעשה לאיש עד בית חלוץ הנעל. והדיינין אומרים חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל ג"פ והעומדים שם כמו כן. וצריך שיתכוונו שניהם להתיר. אך מותר להטעותו ולומר לו על מנת שאתן לך מאתים זוז והיא לא תתן. והיכא שאין יכולין להטעותו אומרים לו אם לא תשמע לעצתינו נשים חרם בינינו להבדל ממך עד שתחלוץ. אך היבמה צריכה ללכת אחר היבם להתירה ואם יש לו אשה אחרת מנדין אותו להדיא עד שיחלוץ. וכן אם לא רצה ליבם ולא לחלוץ מנדין אותו להדיא. וכן אם הוא מאותן שכופין להוציא. ואם היתה היבמה אסורה איסור מצוה או איסור קדושה חולצ(ה)[ת] ולא מתיבמת. ואיסור ערוה פטורה לגמרי. עכ"ל.
<h2>דף קב.</h2>
והא לך דין המנעל מלשון הר"ף ז"ל המנעל צריך שיהא מעור בהמה טהורה ומעור קשה מפרה או מתיש דומיא (דמנעל) [דסנדל] שלהם שהיה מעור שלוק ע"כ. ויש מצריכים המנעל מעור שור או עגל דכתיב לא תחסום שור וסמיך ליה כי ישבו אחים יחדו. כתב הר"ף ז"ל וכלו תפור מעור ותפור מבחוץ ולא מבפנים. ורצועות תפורות במנעל מעור בהמה טהורה הכל הרצועה והתפירה עצמה. ומחוברות באזנים וקרסים נואיל"ש בלעז והלולאות הכל מעור בהמה [טהורה] וטוב שלא יהיו הלולאות [מן] האזן עצמה כי אם רצועה קטנה מחוברת בראש האזנים. וצריך שיהיו אזניו קצרות שלא יגיעו זו לזו. כדי שיהיו הקרסים והלולאות [שבהן] תוחבין הקרסים על שוקו ממש ולא על האזנים. משום מעל דמעל. מכאן נראה שאין הלולאות מן האזנים עצמן וכ"ש דבעינן [שיהיו] האזנים [על] שוקו ולא [על] סנדל דזו היא ממש מעל דמעל. וכשקושר צריך שנים קשרים זה על גב זה. וצריך שיהא המנעל של ימין [לכתחלה וברגל של ימין] גם בדיעבד וברגלו יחף. וצריך שיהא לו עקב בולט קצת ושפה תפורה. וכל המנעל שחור וכן הקרסים והלולאות אבל לא הרצועות. וצריך שיהיו הרצועות לבנות ושלא יהא שום לשון תחת הקרסים ולא בין האזנים דאם כן הוי מעל דמעל והפותא שקורין אנפניי"א לא תגע בו רק [עד] האזנים ולא תחת האזנים כלל. וצריך שלשה קרסים או ב' לכל הפחות. ושיתפרנו תפירות תכופות. וכשיבא לקשור הרצועות שאחת באוזן מכאן ואחת באוזן מכאן יכרכם סביב האזנים ויקשרם על השוק מבחוץ ולא על האזנים. עכ"ל.
ומצאתי בתשובת שאלה שהרצועות צריך לצאת מן העור עצמו בלא שום תפירה וכן הקרסים והאזנים כי היכי דלא תהוי מעל דמעל. וכן עור התפירה הכל יהא מן העור עצמו בלא שום תפירה ושצריך ג' קרסים וצריך שיעבור החולץ בפני הדיינין מרוח אל רוח עד שיראו באי זה רגל יפסיע תחלה לפי שהרגל שמפסיע בו תחלה הוא הימין שלו ובו חולץ כמו שאנו אומ' בתפילין לאטר יד ימינו וגם מצריך לבדוק באשה אם אטרת אם לאו עכ"ל המשיב ולא מצאתי שם המשיב. ואדונינו מורינו הרב ר' שם טוב פלכו ז"ל כתב צורת המנעל וז"ל. וענין מנעל וסנדל פרש"י ז"ל דמנעל הוא של עור [רך] כעין שלנו וסנדל של עור שלוק. והעיקר דמנעל מב' חתיכות או מג'. ויש לו פותה [פנתא] שקורין שול"א. והסנדל כלו מחתיכה אחת. ויש עושין הרצועות מחתיכה אחת. והילכך ראוי לעשות סנדל לחליצה מעור שלוק ולעשותו חתיכה אחת. ועל שפתו קרסים שיכנסו בשפת האחרת בחורין עשויין שם. ועוד שתי רצועות ארוכות אחת מכאן ואחת מכאן תחת הקרסים או עליהן כדי לקשר הסנדל יפה ולחברו לשוק שתוכל כל אחת להכפל שתי פעמים. והעידו כי הסנדל שהיו נוהגין בנרבונא הובא לפני הרמב"ן ז"ל לצורך חליצה והיו הרצועות מגוף המנעל וגם הרצועות שתפרוהו בו היו יוצאות ממנו כדי שיהיה כל הסנדל עור אחד. ונראה כי זו חומרא [יתירה] דעד כאן לא איסתפק לן אלא בשתרסיוסיו של שער והנהו בודאי מסתמא אינן מגופו אלמא דכותה בשל עור כשרין בלא ספק ובשל (עור) [שער] נמי איפשיטא לן [דכשר] וכבר אמרו דארקתא מעל דמעל אלמא אינה מעור של מנעל ובתפירה נמי דוקא בחוט של פשתן [אסרו] הא של עור דומיא דפשתן שאינו מעצמו שרי ושפיר דמי ואין כאן בית מיחוש. ומיהו למעשה ראוי לחוש (על) [כל] מה שאיפשר עכ"ל.
כתב הרמב"ם ז"ל היתה רגלו עקומה לאחור או הפוכה על צדה או שהיה הולך על ראשי אצבעות רגליו הרי זה אינו חולץ שהחולץ צריך לנעוץ עקבו בארץ וזה אינו יכול ואם חלצה למי שרגלו כך חליצתה פסולה. ויבמה שידיה חתוכות חולצת לכתחלה ואפילו בשניה שלא נאמר וחלצה בידה. קרעה המנעל מעל רגלו או ששרפתו או שהיה לבוש [שני] מנעלים וחלצה העליון אע"פ שקרעה התחתון (או) [עד] שנתגלתה רגלו הרי זו חליצה פסולה עכ"ל.
ובתשובה מצאתי על זה ואם יש בנים אין כאן ממזר שאין ממזר אלא מחייבי כריתות דאפילו ר' עקיבא מודה בשומרת יבם שאין הולד ממזר. וכן הבא על הנדה ועל הסוטה. ואם לא נודע קריעת המנעל עד אחר המעשה ב"ד לא עשה ולא כלום דהא איכא ריעותא לפנינו (ולא) ודמיא [להא] דאמרינן פ"ק דנדה [ב' ע"ב] מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע טמאות ולא אמרינן השתא חסר. ועוד ראיה מסכין שנמצאת פגומה דאמרינן [חולין י' ע"א] בעור נפגמה ולא במפרקת משום דאיכא ריעותא לפנינו ואף זאת בחזקת זקוקה עד שיודע לך במה הותרה. ולא אמרינן עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד הא לא דמיא אלא להא דאמרינן בפרק החובל [ב"ק צ"א ע"א] צללת במים אדירים ועלה בידך חרש וכו' דאיכא ריעותא לפנינו שהמנעל הוא קרוע. ע"כ מצאתי בתשובה ולא ידעתי מי השיבה.
<h2>דף קה.</h2>
כתב הרמב"ם ז"ל מצות היבום או החליצה לגדול שבאחים שנאמר והיה הבכור אשר תלד וגו' מפי השמועה למדנו שאינו מדבר אלא (בגדול) [בבכור] שבאחין כלומר גדול שבאחים יקום על שם אחיו המת. [וזה] שנאמר אשר תלד משמע אשר ילדה האם ואין משמעו אשר תלד היבמה. לא רצה הגדול ליבם מחזירין על כל האחין. לא רצו חוזרין לגדול ואומרין לו עליך המצוה או חלוץ או יבם. ואין כופין היבם ליבם אבל כופין אותו לחלוץ. יבמה שאכלה שום או גרגיר וכיוצא בהן מדברים המרבין הרוק והיה הרוק זה מפיה אינו כלום עד שיהיה רוק (בעצמו) [מעצמו]. רקקה דם או שהיה שותת מפיה אינו כלום. אבל אם מצצה ורקקה כשר שאי איפשר לדם שנמצץ (כולו) [בלא] צחצוחי רוק. רקקה וקלטתו הרוח קודם שיגיע לנגד פניו [כגון שהיתה ארוכה והוא קצר אינו כלום. ואם אחר שהגיע לנגד פניו] אע"פ שלא הגיע לארץ כשר. וכן אם לא ראו הדיינין הרוק כשיצא מפיה כשר. חליצה מוטעת פסולה. כיצד כגון שאמרו לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה או שאמרו לו חלוץ לה שזו מצוה היא ואינה מפסדת לך כלום. ואם רצית אחר [כך] ליבם יבם וכיוצא בדברים אלו. אבל אם הטעוהו ואמרו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז או על תנאי כך וכך אע"פ שלא נתנוהו ולא נתקיים התנאי חליצה כשרה שהרי נתכוין לחלוץ. המוסר מודעא על החליצה חליצתו פסולה לפיכך ראוי לדיינין לומר לו בטל כל מודעא כדרך שעושין בגט. לחצוהו ישראל והכוהו עד שחלץ אם כדין עשו חליצתו כשרה. ואם שלא כדין עשו כגון שטעו או שהיו הדיוטות פסולה. ואם גוים אנסוהו מעצמן אם היה הדין נותן שיחלוץ (כשרה) [פסולה]. ואם שלא כדין אינה חליצה.
<h2>דף קו:</h2>
כתב הרמב"ם ז"ל צריך שתתכוין היבמה לחלוץ ויתכוין הוא שיחלוץ ויעשו מעשים אלו לשמן. והסומא אינו חולץ שנאמר וירקה בפניו ואין זה רואה הרוק. נמצא סדר חליצה כך הוא. קוראה היא תחלה מאן יבמי וגו'. ואחר כך קורא הוא לא חפצתי לקחתה. ואחר תחלוץ. ואחר תרוק. ואחר כך תקרא ככה יעשה לאיש עד ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל. ואין הסדר מעכב אלא [אם] לא קראה תחלה לא היא ולא הוא או שרקקה ואחר כך תקרא ככה יעשה לאיש. חלצה או שקראה ואחר כך רקקה חליצתה כשרה. ולמה לא תחזור ותרוק על הסדר שמא יאמרו רקיקה לבדה אינה כלום ואינה פוסלת מן האחים. חלצה בלבד ולא קראה ולא רקקה חליצתה כשרה ואין צריך לומר חלצה וקראה ולא רקקה או חלצה ורקקה ולא קראה. שחליצתה כשרה. בד"א כשהיו יכולין לדבר שהרי הן ראויין לקרות אבל אלמת או אלם אינן חולצין. ואם חלצו חליצתן פסולה ואינן כחרש וכחרשת שלא עשו כלום לפי שחרש וחרשת אינן בני דעת. רקקה בלבד ולא חלצה ולא קראה. או שרקקה וקראה ולא חלצה הרי זו פסולה. קראה היא והוא ולא חלצה ולא רקקה לא עשה כלום שנאמר ככה יעשה המעשה שהיא החליצה והרקיקה הוא שמועיל אבל הקריאה אינה מעכבת ואינה מועלת. חלצה ורקקה וקראה והן יושבין הוא מוטין על צדיהן או שהיה שרוך הנעל קשור על שוקו מן הארכובה ולמטה או שחלצה בפני ג' שאינן יודעין להקרות. וכן הסומא שחלץ כשרה. חלצה בלילה או שחלצה בפני שנים או בפני שלשה ונמצא מהם אחד קרוב או פסול או שהיה המנעל קשור למעלה מן הארכובה או שהתיר או ושמטה היא או התירה היא ושמט הוא או שנתכונה היא ולא נתכוין הוא או נתכוין הוא ולא נתכונה היא וכן קטנה שחלצה לגדול (כשרה) [פסולה]. וכן אם חלצה בפני יחיד ואפילו בינו לבינה ובלילה הרי זו חליצה פסולה. אבל חרש שוטה וקטן שחלצו וכל החולץ למי שהיא פטורה מן החליצה ומן היבום אינה כלום. יבם שרגלו הימנית חתוכה אינו חולץ בשמאל ואם חלצה (בשמאל) [מעל שמאל] חליצתה פסולה. מכאן דקדק מורנו אדוננו ז"ל שדעת הרמב"ם ז"ל שאם חלצה בימין חליצתה כשרה שאם לא כן היה לו לומר ואם חלץ בימין חליצתה פסולה ואע"פ שכתב בפירושיו בלשון ערבי שהיא פסולה ולא יתכן בו חליצה אני אומר שחזר בו שכן מצינו שעשה הרב בכמה ענינים. ועוד הביא הרבה ראיות על זה ע"כ. וכן נמי דעת הרש"י ז"ל. ואם נחתך רגלו מן הארכובה ולמטה חולצת בשוקו דמעל רגלו קרינא ביה וכן נמי פסק הר"ז והבעל העיטור ז"ל והראב"ד ז"ל וכן נמי פסק הרשב"א ז"ל בחדושיו וז"ל הילכך אם נקטעה רגלו חולץ בשוקו כל שהוא מן הארכובה ע"כ.
